"כלבה רעה – חתולה טובה"

פיצול ואינטגרציה בטיפול הנעזר בבע"ח בילדה בגיל החביון

דקלה צור, פסיכולוגית קלינית הנעזרת בבע"ח, מרצה במכללת "אורנים".

המאמר התפרסם בעלון "חיות וחברה", (הפרויקט לחקר יחסי גומלין בין אנשים לבעלי חיים, הפקולטה למדעי החיים ע"ש ג'ורג' ס. וייז, המחלקה לזואולוגיה, אוניברסיטת תל-אביב), גיליון 26, חורף 2004.

מזה יותר מעשר שנים אני נעזרת בעבודתי כפסיכולוגית קלינית בבע"ח. בעבודתי, הנשענת בעיקר על הגישה הפסיכודינמית, יש לי כיום שתי עוזרות:  אודרי, כלבת לברדור בת שנתיים וחצי, מתוקה וידידותית, אך גם שובבה וסוערת, וקיטי, חתולה אסופית כבת  12 , לבנה כמעט לגמרי, שלמרות שהיא כבר לא צעירה שמרה על מראה רך וגורי.

בהרצאה זו אציג נושא העולה לא פעם כמוקד מרכזי לעבודה בטיפול, ואבחן את תרומתם הייחודית של בע"ח להתמודדות עם נושא זה.

לא פעם אנחנו נתקלים, בקליניקה וגם מחוצה לה, באנשים שנאמר עליהם שהם אנשים של "שחור ולבן", או אנשים של "או – או", ללא אפשרות למצב של "גם וגם". אנשים אלה מתקשים לחבר – בעצמם, באחרים וביחסים עם סביבתם – בין חלקים שונים, כמו החלק המצליח והנכשל, החלק האוהב והתוקפני וכו'. ואז נראה תופעות כמו ילד שמקבל תמיד 100 במבחן, וכאשר יקבל פעם אחת 80 יחוש שהוא לא שווה כלל, או אדם שחווה קשר כאידאלי ומושלם, אך עם האכזבה הראשונה מנתק אותו.

אצל אנשים אלה הפיצול מהווה מנגנון הגנה ואופן אירגון חוויה מרכזי.

מנגנון הפיצול הוגדר לראשונה ע"י מלאני קליין שראתה בו את אחת הפעולות ההגנתיות המוקדמות ביותר המופעלות ע"י האגו , בנסיון להתמודד עם חרדות קשות להן הוא נתון לעתים. קליין האמינה כי משלב מוקדם התינוק מסוגל לצורה כלשהי של פנטזיה ושאחד המאפיינים של פנטזיות אלה הוא שהן קשורות באובייקטים. וכך, חוויות העונג המוקדמות של התינוק קשורות למושג של אובייקט שהוא מקור העונג, או בלשונה של קליין ל"שד הטוב", וחוויות מצוקה קשורות למושג של אובייקט הגורם מצוקה – "השד הרע".

התפקיד הראשוני של מנגנון הפיצול הוא להפריד את האובייקטים הקשורים בחוויה הטובה מאלו הקשורים בחוויה הרעה, כדי להגן על האובייקטים הטובים ולשמרם, מאחר והישרדות העצמי תלויה בהם.  כלומר, ההפרדה בין הרע והמסוכן לבין האובייקט הטוב שומרת שהרע לא יהרוס את הטוב, וכך יוכל להתפתח בטחון בקיומו של הטוב.

תהליך הפיצול משפיע לא רק על האופן שבו התינוק חווה את האובייקטים , אלא הוא חל גם על העצמי. התינוק משליך את דחף המוות או החלקים "הרעים" שבו על "השד הרע", ואת הליבידו, או החלקים "הטובים" על "השד הטוב".

לדברי קליין "הפיצול של האובייקט ושל העצמי ע"י התינוק הוא בפנטזיה, אולם ההשפעה של פנטזיה זו ממשית מאוד מאחר שהיא מובילה לכך שרגשות ויחסים, ומאוחר יותר גם תהליכי חשיבה, יהיו מנותקים למעשה אלו מאלו." (קליין, 1946, מתוך פלדמן, 1992).

היכולת ליצור את הפיצול חשובה והכרחית כדי שבהמשך יוכל התינוק ליצור את האינטגרציה והחיבור בין החלקים השונים: רק כאשר הפרט השתחרר באופן יחסי מן החרדה שמא הרע יהרוס את הטוב, רק אז הוא יוכל להעז ולהביא היבטים שונים של החוויה בסמיכות אלה לאלה.  כלומר, פיצול הולם מכשיר את הקרקע להתחלת האינטגרציה. כדי שיכולת האינטגרציה תתפתח ותתבסס יש צורך בשילוב של גורמי בשילה והתנסות ממשית. גורמי הבשילה כוללים הפחתה בעוצמת הדחף היצרי ועלייתן של יכולות קוגניטיביות כולל זיכרון וייצוב היכולת לבוחן מציאות. חוויה מספקת עם אובייקטים  מחזקת את הביטחון בנוכחותו של טוב פנימי וחיצוני ומפחיתה לכן מעצמת פחדו של התינוק מפני אובייקטים רעים, כלומר, תחושת הטוב יציבה יותר ולכן פחות פגיעה. במצב זה פוחת הצורך לשמור על האובייקט הטוב במרחק רגשי גדול מדי מהאובייקט הרע, ובהדרגה, ככל שמתקדם התהליך ניתן לחוות היבטים טובים ורעים של העצמי והאובייקט כאיכויות שונות של אובייקט שלם יחיד ועצמי שלם יחיד.

גם כאשר מתפתחת אצל הפרט היכולת לאינטגרציה, יהיו מצבים שונים במשך החיים בהם יופעל מחדש מנגנון הפיצול. אך כאשר לא מתקיימים התנאים שצוינו קודם, ההכרחיים להתפתחות היכולת לאינטגרציה, תישאר חרדה גבוהה מפני הסכנות הכרוכות בפירוש מצבים רגשיים שונים, ותהליכי הפיצול יהפכו חוויה מארגנת ומאפיין אישיותי נוקשה.

לנוכחותם של בעלי חיים בטיפול יש תרומה ייחודית להתמודדות עם שימוש מסיבי בפיצול וקושי באינטגרציה.

כפי שציינתי קודם, על מנת שתתאפשר תחילתו של תהליך אינטגרציה, על הפרט להיות מסוגל לעשות פיצול ולהפריד את  הנתון בסכנה ממקור הסכנה. תרומתם הראשונה של בע"ח לתהליך זה היא שנוכחות מספר בעלי חיים מגרה השלכה של ייצוגים שונים של העצמי ושל האובייקט על בעלי חיים שונים.  ההפרדה בין הרע והטוב מתאפשרת במקרה זה באופן ברור ומוחשי: הילד יכול להתרחק או להימנע ממגע מבע"ח עליו השליך את הייצוגים הרעים, או להפריד בין בע"ח אותו הוא חווה כמסוכן מבע"ח אחר, אותו הוא תופס כ"טוב" הנתון לסכנה, ובכך להגן על האחרון. הבדל חשוב מעיסוק בנושא זה בתרפיה במשחק הוא שכאשר ילד יוצר משחק מלחמה בין "הטובים" ו"הרעים" הוא לוקח בעלות כלשהי על התוקפנות שלו (הוא צריך להיות מסוגל להפעיל את חייל הצעצוע שיורה). בטיפול הנעזר בבעלי חיים, החלק הרע מושלך על בע"ח, ההופך מזוהה אתו, וכך הדרמה מתרחשת לגמרי מחוץ לילד. הדבר יוצר מרחב השלכתי גדול יותר. כאשר הילד יכול לכעוס על בע"ח "הרע", הדבר מחדד עוד יותר את ההפרדה בינו לבין הייצוגים שהושלכו על בע"ח.

תנאי נוסף על מנת שתתחיל להיווצר אינטגרציה בין הטוב והרע הוא שתהיה חוויה מספקת עם אובייקטים, שתחזק את תחושת האהבה והטוב בתוך הילד, כך שהטוב לא יהיה בסכנת הכחדה בכל פעם שהוא פוגש את הרע.  במלים אחרות, גם כאשר הילד יפגוש את הקושי שלו, את ליקוי הלמידה או את ההתפרצויות, החוויה של עצמו כטוב או בעל ערך לא תעלם מיד. כל מי שעובד עם ילדים ובעלי חיים רואה כיצד פעמים רבות המפגש עם בעלי החיים מוציא מהילד את החלק המיטיב שבו, את החמלה הרוך והחום (גם אם זה בא לצד דברים אחרים).  הילד עצמו, והסביבה העדה לכך, פוגשים את "הטוב" שבו, באותה מידה, ואפילו יותר מאשר את "הרע" (זהו אותו ילד שהמורות מתארות במלים שליליות חד משמעיות, וכשהוא מגיע אלינו לפינת החי או לחדר החיות אנחנו רואים ילד אחר לגמרי). בנוסף, האהבה והקבלה שבעלי החיים משדרים, בין אם באופן אקטיבי (כמו הכלב שמקשקש בהתלהבות בזנב כשהילד מגיע) או פסיבי  (כמו הארנבון שמקבל את הליטוף מבלי לברוח)  נותנים לילד תחושה שהוא אהוב רצוי ומקובל. תחושה זו עוזרת לו לחוות ולקבל את היותו בעל ערך וראוי לאהבה.

גורם נוסף המקשה לשמר את הפיצול, ומקדם ראיה מורכבת יותר, היא העובדה שההתנהגויות והתכונות של בע"ח לרוב מוקצנות וברורות, ובנוסף, בבע"ח הרע והטוב מתקיימים זה לצד זה באופן טבעי: אותו חמוס חביב וידידותי הוא גם מסריח, ואותה חתולה רכה ומתפנקת הופכת לצייד אכזרי כשהיא רואה עכבר. אודרי, לדוגמא, יכולה לרוץ בסיבובים כשהיא זורעת הרס וחורבן על סביבתה כמו סופת הוריקן ואז פתאום להתיישב עם ראש שעון על הרגליים והבעה של מלאך בעיניים. אמנם כאשר הצורך בפיצול עדיין חזק, הילד יכול לתת פירושים להתנהגות החיה באופן שיהיה תואם את השלכותיו, אך כאשר יש יותר מוכנות לראיה אינטגרטיבית, המורכבות הקיימת אצל בעלי החיים והאופן הברור בו היא מופיעה יסייעו ויקדמו את התפתחותה של האינטגרציה.

על מנת להדגים כיצד נושא זה בא לידי ביטוי בקליניקה, אציג בפניכם בקצרה טיפול בילדה בת 10

כאשר הוריה של שרית פנו אלי התמונה שהם הציגו היתה לא פשוטה: שרית, שאובחנה בכתה א' כסובלת מליקויי למידה והפרעת קשב חמורה המלווה בהיפראקטיביות (ADHD), כמעט ואינה מתפקדת בביה"ס. היא לא מכינה שעורים, ציוניה במבחנים נמוכים (לרוב שליליים), לילדים בכתה היא מספרת שקיבלה 100 ולכן מכנים אותה "שקרנית". בביה"ס ובשכונה מכנים אותה גם "משוגעת", בגלל התפרצויות זעם תכופות המלוות בצרחות. מצבה החברתי קשה – אין לה כלל חברים, ובחודשים האחרונים לפני הפניה היא אף הוחרמה ע"י כל הכתה. גם בבית ההורים מספרים על  מאבקי כח, מריבות והתפרצויות זעם המלוות צרחות וזריקת חפצים. ההורים נראו לי מותשים ומיואשים. חיפשתי במה להיאחז כנגד תחושת היאוש ושאלתי האם שרית אוהבת בע"ח. תשובתה של האם היתה: "אולי להתעלל בהם".  גם שרית הציגה בפני חוויה עצמית שהיא כולה שלילית: בעיניה היא שמנה, עצלנית, עושה כל הזמן טעויות. היתה לי תחושה שהטוב והחסד אבדו לשרית ולהוריה. הצעתי להם שהטיפול יערך במתכונת טיפול דיאדי (טיפול הורה ילד, שבו העבודה נעשית ביחד עם ההורים בחדר. בפועל רוב הטיפול התקיים ביחד עם האם), והפגשתי אותם עם שתי העוזרות שלי – אודרי וקיטי.

אודרי הגיבה בשמחה מופגנת, המלווה בקפיצות וקצת השתוללות. קיטי התקרבה בדרכה העדינה. שרית אמרה מיד שאודרי משוגעת, שהיא פוחדת ממנה (בד"כ היא לא פוחדת מכלבים) וביקשה שאסגור אותה. סגרתי את אודרי במרפסת הנסגרת ע"י דלת זכוכית, כך שגם אם היא אינה נמצאת איתנו בחדר שרית יכולה לראות אותה אם היא רוצה. לאחר שהחלק הרע שהושלך על אודרי הוצא מהחדר, שרית, שלא היתה מוכנה כמעט לשוחח אתי, ודחתה את נסיונות יצירת הקשר שלי בפסקנות, החלה להראות חלק חם רך ואמפטי שהופנה לקיטי. היא ליטפה אותה, סרקה אותה בעדינות וברוך ובלתה זמן רב בחיפוש זוית הליטוף הנכונה שתגרום לקיטי לגרגר. קיטי מצידה התמסרה לפינוקים והרבתה לחפש את קרבתה של שרית. האם התקשתה בתחילה לתת מקום לחלק המיטיב שיצא מבתה. כאשר קיטי הפנתה באחת הפגישות את גבה אל שרית האם אמרה בפסקנות: "את לא רואה שהיא לא רוצה אותך?" כאשר קיטי נשכה את האם (הנשיכות של קיטי בד"כ די עדינות) שרית לא שינתה את התייחסותה אליה, וסיפרה שלהורים היתה פעם חתולה נשכנית. האם הוסיפה  שכשהחתולה הלכה לאיבוד  הם דווקא די שמחו, בגלל שהיתה תוקפנית כל כך. מסר הדחיה שעלה מהסיפור היה ברור. האינטראקציה בין שרית ואמה בפגישות היתה פעמים רבות סוערת, כשהדפוס החוזר היה שתחילה האוירה היתה נינוחה, אך לאחר הקונפליקט הקל ביותר היה נוצר "פיצוץ", ללא יכולת להמשיך ולהידבר. כלומר, כאשר חל "קילקול" בקשר, הוא הפך כולו לרע, ללא אפשרות לתיקון. לעבודה על דפוס זה היה חלק חשוב בשיפור האווירה, אך מה שבלט עוד יותר היה שדרך הקשר של שרית עם קיטי היא חוותה עצמה כנאהבת ובעלת ערך כשלהו (היא היתה חוזרת שוב ושוב על המשפט: "אמא, תראי כמה שקיטי אוהבת אותי").  גם האם יכלה לראות את שרית מזוית אחרת. אותה ילדה, שבחוויה שלה יכלה להתעלל בבע"ח התגלתה כרגישה חמה ואמפטית. וכאן כבר התחיל גלגל המחזק את עצמו: שרית חוותה את האם כאוהבת ומקבלת יותר, ותחושה זו חיזקה את חווית הטוב שבה. כאשר השיפור החל להיות מורגש גם בביה"ס (ברמה הלימודית והחברתית), כלומר כשהחוויות הטובות החלו להיות רבות לפחות כמו הרעות (ולעתים אף יותר) שרית יכלה להתחיל להכיר ולבחון את אותם חלקים שלה שחוותה כשליליים, פחדה מהם והתביישה בהם, אותם חלקים שהושלכו על אודרי והוצאו מהחדר. החוויה הקשה ביותר של שרית היתה ההתפרצויות חסרות השליטה שלה. היא חוותה זאת כמשהו חיצוני שמשתלט עליה, חלק זר והרסני אותו לא יכלה לקבל או לראות כחלק מעצמה. היא בקשה להכניס את אודרי לחדר כשאני מחזיקה אותה ברצועה. בכל פעם שאודרי היתה מתחילה קצת להשתולל או לקפוץ, היא היתה נבהלת מאוד ומבקשת להוציא אותה מהחדר, כשהיא מלווה זאת בכינויים בהם הרבתה להשתמש בהתחלה לגבי עצמה: "משוגעת" "שמנה" וכו'.  עם הזמן היא החלה לגרות את אודרי להשתוללות, כשאני משקפת את מה שעושה. היא לא יכלה לצפות מתי ההתפרצות שלה תגיע, אך היתה לה שליטה מסויימת מתי אודרי "תאבד שליטה" (חשוב לציין שלא מדובר בהתנהגות תוקפנית של הכלבה אלא בריצות מהירות סביב החדר, תוך שהיא מתנגשת בדברים והופכת אותם. אף פעם לא איפשרתי לנזק ממשי להיגרם). באחת ההשתוללויות של אודרי שאלתי את שרית אם היתה רוצה שננסה לעצור את אודרי באמצע. תחילה לא התייחסה לכך, אך בסוף הפגישה אמרה "אני רוצה שתלמדי אותי לשלוט בהשתוללויות של אודרי". בפגישות הבאות, לאחר ששרית היתה מגרה את אודרי להשתולל (בעיקר באמצעות משחק בכדור שאודרי מאד אוהבת)  הראיתי לה כיצד ניתן להרגיע אותה. במקביל ניסיתי ללמד על אודרי סניגוריה ולהגיד שהיא לא ראויה לכעס ולגינוי על התנהגותה, כי זה האופי שלה, אלו התכונות שלה וכו'. שרית לא קיבלה זאת ואמרה "לא חשוב מה קורה, חייבים ללמוד לשלוט  בכעס". אך בהתבטאויות כלפי אודרי החלה לבצבץ חיבה. שרית לא יכלה ולא רצתה להשלים עם החלקים חסרי השליטה שבה, אך כבר פחות כעסה וגינתה את עצמה בגללם. את החודש הבא היא בילתה ב"אילוף" של אודרי. היתה מובילה אותה ברצועה סביב החדר תוך מתן פקודות "שבי" "קומי" וכו', כשהיא בעצמה יצרה את תכנית החיזוקים (בהתחלה אוכל, אח"כ ליטוף ולבסוף רק מילה טובה).  במקביל, וכמו לפי הזמנה, קיטי הפכה פחות סבלנית ואף נשכה את שרית. שרית יכלה אמנם הפעם לראות גם את הרע בחתולה הטובה, אך עדיין התקשתה בשלב זה להכיל את המורכבות של טוב ורע המתקיימים זה לצד זה, ולכן אמרה שקיטי רעה והוציאה אותה מהחדר. אם היא מאפשרת לאודרי להיות טובה, קיטי צריכה להחזיק בינתיים את הייצוג של הרע ועל כן יש להרחיקה. ההתפרצויות של שרית בביה"ס בבית ובשכונה הלכו והתמעטו, ואת חווית הקבלה העצמית הגוברת היא ביטאה יום אחד כשלאחר השתוללות של אודרי היא חיבקה אותה ואמרה לה "גם כשאת משתגעת, את לא משוגעת". בשבועות שלאחר מכן נתנה שרית המון מקום לאודרי, כשהיא מתייחסת לחלקים השונים שבה: מחבקת אותה באהבה, אך גם גוערת בה על שובבותה. את האינטגרציה והקבלה של חלקים שונים ניתן היה לראות בכך שגם כאשר היתה גוערת באודרי היתה אומרת לה "אבל את יודעת שאני אוהבת אותך" או "את שלי, שלי, שלי" (ומכוון שהייתה ילדה עם הומור לפעמים היתה אומרת לאודרי "תיפרדי יפה מדקלה, אנחנו הולכות הביתה").  לאחר זמן מה החזירה את קיטי לחדר ביחד עם אודרי, אך עיקר תשומת הלב וההשקעה הרגשית שלה נשארה ממוקדת באודרי. נראה לי שההסבר לכך נעוץ בעובדה שקיטי ייצגה חלק שלא היה מרכזי בחוויה של שרית, ובתחילה כמעט ולא היתה מחוברת אליו. ברור שחלק זה היה שמור אי שם במאגר החוויות שלה ושל האם, אחרת לא היה מתעורר כל-כך בקלות, אך בתחילת הטיפול הוא לא היה זמין להן. אודרי, או יותר נכון הייצוגים שהושלכו עליה, ייצגה חלק גדול ודומיננטי מהחוויה העצמית של שרית בהווה, ולכן תהליך של ההכרות עם חלקים אלה, ללא פחד וגינוי, איפשר את קבלתם והכללתם לתוך תפישת עצמי שלמה ואינטגרטיבית יותר.

בסיומה של שנת טיפול, ניתן היה לומר ששרית והוריה עברו כברת דרך משמעותית.  מצבה החברתי של שרית השתפר משמעותית וכך גם ציוניה בביה"ס. ההתפרצויות נעלמו כמעט לגמרי, ובמקומם פיתחה שרית יכולת לשוחח על עולמה הרגשי ולבטא עצמה יותר במלים. היחסים בבית השתפרו, אך עדיין, כאשר נתקלת שרית בקושי גדול בלימודים, הפצע  החבוי מתעורר ושרית "הרעה" משתלטת על החוויה (וכמובן מגרה תגובות מהסביבה בהתאם). אך כשזה קורה היום, קל יותר לשרית ולהוריה להיזכר בקיומם של חלקים אחרים, ולעזור לטוב למתן את הרע ההרסני.

התהליך המשמעותי שעברה שרית בטיפול התאפשר תודות לשילוב של מספר גורמים, כמו המוכנות הרבה של ההורים לקחת חלק בתהליך, הקשר אתי וכמובן היכולות הגבוהות והמוטיבציה של שרית לעזור לעצמה, אך יותר מכל ניתן לזקוף את ההצלחה לזכותן של שתי "המטפלות הפרוותיות" בלשונו של אברהם שליו, שאפילו לא מנחשות כמה אנשים שמעו על מעלליהן היום.

ביבליוגרפיה

• אוגדן, ת. (1986) מצע הנפש, יחסי אובייקט והדיאלוג הפסיכואנליטי. תרגום עברי: 2003, תל-אביב, הוצאת תולעת ספרים.
• פלדמן, מ. (1992) פיצול והזדהות השלכתית. בתוך: מאמרים קליניים על קליין וביון בעריכת רובין אנדרסון. תרגום עברי: 2001, תל-אביב: הוצאת מודן.