הבדיקה הפסיכיאטרית של המטופל מתבצעת באמצעות הראיון האבחנתי (האנמנזה) והבדיקה הקלינית (הסטטוס הפסיכיאטרי). בדיקה קלינית זו מאפשרת לפסיכיאטר לבחון לפרטיהם את הגורמים והזרזים ואת גורמי הסיכון להפרעות הנפשיות, את תהליך התפתחותן ואת ההשפעות השונות שהביאו לעיצובן. בנוסף, הבדיקה מאפשרת את בחינת משמעות ההפרעה בחיי החולה ומשפחתו ואת מידת השפעתה עליהם ועל יכולת התפקוד של המטופל במגזרי החיים השונים. נבחנות השפעות הגומלין בין המטופל לסביבה החינוכית, התרבותית, החברתית והכלכלית.

סיכום הריאיון כולל מספר מרכיבים מרכזיים:

האבחנה המבדלת של ההפרעה הנפשית המרכזית, שבגינה פנה המטופל.

האבחנה הגופנית שיש לה משמעות בנוגע למצבו הנפשי של המטופל והטיפול בו.

האבחנה של הפרעות האישיות או נטיות האישיות המרכזיות המאפיינות את המטופל.

מוקדי הבעיות המרכזיות שיכולים להיות הנושא המרכזי של הטיפול הנוכחי.

מוקדי גורמי הלחץ הסביבתיים, שעמדו במרכז המשבר הנוכחי, ושיהיו בעלי משמעות מרכזית בתכנון ההתערבות הטיפול, והערכת כוחות התמיכה הסביבתיים והמשפחתיים היכולים להיות לעזר.  

הערכת הכוחות הנפשיים וכוחות ההסתגלות בעבר, שיש להם משמעות בתכנון הטיפול במטופל ושיקומו.

המלצות באשר לבדיקות נוספות של מומחים בשטחי הרפואה השונים, וכן בדיקות מעבדה, בדיקות דימות ובדיקות פסיכולוגיות, לשם בירור נוסף של שאלות אבחנתיות.

המלצות באשר לסוג הטיפול: תרופתי, ביולוגי או נפשי על אפיוניו השונים וכן מידת הדחיפות בצורך בטיפול.

המלצות בנוגע לסוג מסגרת הטיפול המתאימה: במרפאה, בקהילה, באשפוז חלקי או מלא וכדומה.

התוויה ראשונית של תוכנית טיפול כוללנית, הכוללת לא רק את אופנויות הטיפול הנדרשות, אלא גם את גבולות הזמן הצפויים.

למידע נוסף: מוניץ, ח. (2016). פרקים נבחרים בפסיכיאטריה. תל אביב: דיונון.